אתמול, אחרי שילדים התפזרו למסגרות
לא הלך לי.
הרגשתי מבואסת מ'להתקע' בבית למרות
שהרבה פעמים רמת הריכוז שלי במיטבה כשאני בבית והייתי צריכה לכתוב המון חומרים
אתמול.
הרגשתי בודדה.
חוץ מפגישות עסקיות השבוע שנוהלו
ביעילות והיו מעולות מבחינה עסקית, הרגשתי צורך בחברה אמיתית.
בתחילת הדרך שלי , כאמא צעירה
לקטנטנים ובעלת עסק שעובדת מהבית, האנשים היחידים שהייתי רואה היו ההורים שאספו
מהגן…
שאר היצורים שאיתם תקשרתי היו מתחת
לגובה מטר ובעלי תחומי ענין קצת אחרים משלי.
הרגשתי שאין לי עם מי לדבר!
נכנסתי ללופ של חשיבה לא מקדמת
בעבודה, לא היו לי רעיונות ולא התפתחות.
לא התאפרתי , לבשתי ג'ינס וטי שירט
כל היום ורק המסך דיבר אלי.
הרגשתי שאני נכנסת לדכאון, האשמתי
את האיש שלי שכל היום בחוץ
וגם התפוקה ירדה בכל התחומים.
כביסות נערמו על הספה, כלים בכיור,
לא היה לי חשק לעשות כלום!
קינאתי באלה שיצאו כל בוקר מהבית
והחלטתי להצטרף אליהם.
גם לי יש עבודה!
התחלתי לצאת כל בוקר.
לבית קפה ליד הבית, לחברה שעובדת
מהבית. לא משנה העיקר לצאת.
זה עלה לי אמנם בקפה וכריך או סלט
ובדלק וזמן אבל זה נתן הרבה יותר.
למעשה זה החליף טיפול פסיכולוגי
שאולי הייתי זקוקה לו אם הייתי נכנסת לדכאון.
קבעתי פעם -פעמיים בשבוע עם אמהות
ועוד אחת לאמהות בעלות עסקים.
אם את חושבת לחסוך ובגלל זה לא
זו השקעה בך ובעסק שלך , לא ביזבוז.
מחיר יקר מדי, לא?
פעם בחודש, אפילו לא בתחום שלך , העיקר , אל תשארי רק בבית.
