איפה היית?
בת השנתיים שלי התעוררה הבוקר, שמעה שאני מעירה את האחים שלה, התיישבה על המיטה ושאלה שוב 'אמא, איפה היית?' (זה נשמע ממש חמוד בגיל הזה, 'איפה הייצ'?' )
עניתי לה שיצאתי אתמול עם אבא.
וכמובן הגיעה מיד השאלה הקלאסית לגיל שנתיים 'למה?'
'כי רציתי'
ושוב הלופ, איפה היית ולמה…
לפעמים אני שומעת אימהות שרוצות לצאת בערב, רק מוצאות את עצמן מוצאות תירוצים לילדים כשהבייביסיטר מחכה בסלון: למה הן יוצאות, מתי יחזרו, למה, לאן, עם מי ,מבטיחות פרסים למי שיתנהג יפה, מבטיחות שממש תכף הן חוזרות אבל בעיקר – מתמלאות רגשות אשם על נטישת העוללים (גם בגיל 8, גם בגיל 12 ויותר) הבוכים והצועקים 'אמא, אל תלכי!'
אצלי זו חובה קדושה למלא מצברים, לא פחות.
אני כל היום עובדת,גם בעסק, אח"כ מגדלת ילדים, מבשלת, מנקה, מניקה, מסיעה, מקבלת אלף הודעות וואצאפ על קייטנות/ש"ב/חוגים..
וצריך למלא דלק. תרתי משמע.
יותר מדי אימהות חושבות שהן יכולות להמשיך לחיות בלי שום דלק לעצמן ואם כבר יצאו זה בא עם רגשות אשם על כל בילוי או נתינה לעצמן כאילו זה על חשבון הילדים.
בא לי לצעוק 'זה לא על חשבונם! הם רק מרוויחים מזה שאמא שלהם נהנית מהחיים שלה! יש לה יותר כוחות נפש וגוף ומערכת חיסונית ותמיכה של חברות או בן הזוג וכמה שיהיה לך יותר טוב , גם להם! וחוץ מזה ממתי הפסקת להיות בן אדם? מהרגע שנולד לך ילד? תהיי אנושית, צאי, תבלי, הילדים יהיו בסדר גמור אם רק תרגישי שזה לגיטימי לגמרי, אפילו בלי שתבטיחי טויז אר אס מחר.
מפה לשם, אתמול בילוי זוגי, הערב ערב בנות..
אחותי, תדלקי.
תאהבי אותך,
לינדה